כשהלב נשבר, הבלוטה מדברת: הסיפור האישי שלי על אבל, סערה וריפוי

במאי שאחרי הסגר הראשון, העולם סביבי התחיל להיפתח. אבא שלי כבר לא היה בטוב. הדמנציה הלכה והעמיקה ואני בכיתי נהרות ואגמים. זה היה אבל עמוק ומטלטל עוד לפני הפרידה הסופית, עצב שחלחל לכל תא ותא בגוף שלי.

באותה תקופה עשיתי בדיקות דם. התוצאות הגיעו עם ערכים חריגים שסימנו תת-פעילות של בלוטת התריס. מאחר שלאמי ולאחי יש היסטוריה של פעילות יתר ותת-פעילות, המחשבה הראשונה שלי הייתה- הנה, זה הגיע גם אלי. זה העניין הגנטי שלי.

הרופאה התקשרה מיד. הטון שלה היה נחרץ- את חייבת להתחיל לקחת תרופות. כשביקשתי רגע, כששאלתי אם אפשר לחכות ולבדוק, היא אמרה שאני יכולה להחליט מה שאני רוצה, אבל הטון שלה קצת ערער אותי, כזה שחיזק אצלי את המחשבה שאולי זה חסר אחריות לא לקחת תרופות.

קניתי את הכדורים. למרות שמשהו בתוכי התנגד, אמרתי לעצמי שאולי זה זמני, עד שאחזור לאיזון בעזרת דיקור ותזונה. לקחתי כדור אחד. באותו יום הרגשתי שהעיניים שלי פשוט נסגרות מעצמן. משהו בגוף שלי זעק לא.. באותו רגע החלטתי להקשיב לו.

הקשר בין בלוטת התריס והמעיים

התחלתי לחקור. הגעתי לידע מרתק על הקשר שבין המעיים לבלוטת התריס דרך הפרוטוקול האוטואימוני (AIP). למדתי על תסמונת המעי הדולף: איך גלוטן ומזונות מעובדים אחרים יכולים ליצור חרירים קטנים בדפנות המעי, דרכם מזון יוצא אל חלל הבטן והלימפה. הגוף, בתגובה, מפעיל מנגנון הגנה שתוקף את הבלוטה (מצבים כמו "השימוטו" או "גרייבס").

הבנתי שכדורים לכל החיים הם לא הגזירה שלי. התחלתי שינוי תזונתי עמוק, התמסרתי לטיפולי דיקור, והכי חשוב – נתתי מקום לאבל שלי.

לתת לכאב מקום

אבל ופרידה מטלטלים אותנו. זה הכי תקין בעולם שהגוף יגיב בטלטלה, שיראה סימני מצוקה. כשאנחנו מנסות לסתום את המצוקה הזו בכדור מבלי להקשיב למה שהיא אומרת, אנחנו רק משתיקות את הסימפטום. מה שנסגר, מודחק או מוכחש בתוכנו- ימצא דרך לצאת החוצה מתישהו. פרויד אמר- "מה שלא מתבטא- מתנהג".

שלושה חודשים אחרי, בדיקות הדם שלי היו בנורמה לחלוטין. היום, שלוש שנים אחרי, הבלוטה שלי מאוזנת לגמרי, גם לאחר שחזרתי לאכול גלוטן במינון שמתאים לי. הבלוטה והגוף היו בתהליך של עיבוד כאב והגיבו לכך. 

הבריאות בידיים שלך

אני רואה את זה בקליניקה כל יום- הגוף יודע לרפא את עצמו כשיש לו את הידע, הכלים והמרחב הבטוח לעשות זאת. נכון, יש מצבים שבהם כדורים הם הכרחיים וצילי חיים, וזה דורש מעקב וזהירות. אבל לפני שרצים לפתרון הקל והקבוע, אני מזמינה אתכן לשאול שאלות.

הידיים שלך הן הידיים הכי טובות שתוכלי להפקיד אצלן את הבריאות שלך.

אל תפחדו לחקור תזונה שתומכת בבלוטה, אל תוותרו על טיפול רגשי שנותן מקום לכאב, והכי חשוב – תאמינו בגוף שלכן. הוא הרבה יותר חזק, חכם וגמיש ממה שסיפרו לנו.