בגיל 55 הרגשתי לפתע את בגידת הגוף, משהו לא כמו קודם, פתאום יש רגעים שהמחשבה והמוח רצים קדימה והגוף נשאר קצת מאחור. פגשתי את מיכל באירוע וכבר אז הרגשתי את היכולות המקצועיות שלה הגבוהות ומאידך את האנרגיות שלה, כעדינות, תומכות ונינוחות.זה מה שאני צריכה!

במפגש הראשון ניהלנו שיחה, עניתי לשאלות וספרתי למיכל גם מעבר , גם את הרגשות. מיכל כשמה כן היא בעלת יכולה הכלת המטופלת שלה, היתה איתי לאורך כל השיחה. גם בזמן הדיקור, הרגשתי את מיכל מרחפת סביבי בודקת שנוח לי שלא קר, שלא כואב, מדברת אלי,מעודדת ומסבירה על נקודות הדיקור שבחרה שעקבות האבחון.
מוזיקה נעימה, אני רגועה, נינוחה, חשה את האנרגיה שהמחטים מניעים בגופי ובעיקר חשה מערבולת גדולה באיזור הבטן שלי שגם היא גדולה.

מיכל מקשיבה, מנחה אותי להקשיב לגופי, לשוחח עם הבטן, עם התחושות שעולות. אני מרגישה תינוק בבטן, חשה אותו בועט מבפנים, רוצה לצאת אך לא יכול. לא אין אני בהריון. אבל לפני 17 שנה הייתי בהריון שהסתיים בהפלה ספונטנית בחודש השלישי. הובהלתי לבית החולים וקבלתי טיפול טוב, שהסתיים בהצלחה מבחינה גופנית אך אף אחד לא דבר איתי ולא היה מענה לצד הנפשי. מבחינה מעשית ,יצאתי מבית החולים תוך מספר שעות, מעט חלשה, אך מתפקדת וחזרתי הביתה למשפחתי, לילדיי הקטנים, חזרתי לחיים. אי שם בתוך היקום מסתובבת לה נשמה קטנה שאמורה היתה להיוולד דרכי, אך התנאים לא התאימו, וגופי שכבר ידע 5 לידות, לא יכול היה להכיל הריון נוסף, אך בנשמתי נותר מן כאב, געגוע למישהו שהיה צריך לבוא אך לא הגיע. השגרה והמולת החיים חזקים מהכל, לא היה לי הרבה זמן לחשוב, לעבד, לחוות את האובדן, כולם אמרו לי הכל לטובה, ב"ה חזרת לבית מלא.

כך שלמעשה לא התאבלתי, לא עיבדתי את רגשות האובדן , המשכתי הלאה ביום- יום של עשייה, לימודים, עבודה, בית, ילדים... לא חשבתי יותר על "העניין" ורק מידי פעם אצל רופא נשים או בהקשר אחר שאלו אותי כמה לידות, כמה הפלות... ועניתי יבשות.
תשע שנים לאחר מכן זכיתי לחתן את ביתי הגדולה! בחתונה, בדרך מכסא הכלה אל החופה, כיד אחת שלי מחבקת את ביתי ויד שנייה אוחזת בפמוט עם נר, ואני מתרגשת ברגע גדול של חיי, לשבריר שנייה חשתי אותו, לשבריר שנייה עברה לי המחשבה  על התינוק  הקטן שלא זכה לעמוד כאן עם אחותו מתחת לחופה.

ושוב המרתון של החיים... עברו עוד כשמונה שנים והנה אני כאן בחדר הטיפולים של מיכל, וזה חזר אליי בעוצמות, הרגשתי את התינוק הזה שלא נפרדתי  ממנו , שלא התאבלתי על מותו, הרי היה רק כמה ס"מ של תאים, אפילו לא ממש תינוק, אך כבר היתה שם נשמה ויכול היה להיות תינוק, יכול היה להיות בחור בן  17 מתמודד עם בחינות הבגרות. בכיתי, ביקשתי סליחה, הרגשתי את העצב הגדול של שנינו על משהו שלא הצליח לנו, ושחררתי אותו ממני, הוצאתי אותו מגופי אנרגטית ורגשית. שלחתי אותו באהבה... ביקשתי ממנו סליחה על שלא יכולתי להכיל אותו.
ברגעים עוצמתיים אלה היתה לידי מישהי שיכלה להכיל אותי בחמלה. 

מאז הייתי בסדרת טיפולים שכולם היו חוויה. תמיד חזרתי ממיכל עם כוחות חדשים להתמודד, לעשות.  כל הסיפור הזה במטרה להפנות את תשומת לבך  - אישה צעירה שחוותה הריון לא מוצלח שהסתיים בהפלה - אל תחכי כמוני, אל תתכחשי לאובדן , אל תחכי 17 שנה כפי שזה קרה לי. שלומית