חוכמת האבל בגיל המעבר

על חוכמת האבל בגיל המעבר

גיל המעבר הוא הרבה מעבר לצבר של תסמינים פיזיולוגיים; זהו רגע שבו האדמה שתחת רגלינו רועדת, והעמדה הפנימית שלנו כלפי העולם משתנה מהיסוד. אחרי עשורים שבהם המבט שלנו היה מכוון החוצה – בנתינה אינסופית לילדים, בבניית הבית ועכשיו בטיפול בהורים מזדקנים – משהו בפנים מתחיל למשוך אותנו פנימה, אל הליבה. זהו רצון עז להתקרב לעצמנו, אך השער להתקרבות הזו עובר דרך מקום שלרוב אנחנו מנסות לעקוף- עצב וצער, התאבלות.

בשלב הזה של החיים, חשבון הנפש הופך להיות נוכח בגוף. יש יותר הכרה ברגעים שבהם לא היינו בעבור עצמנו, שבהם השתקנו את הקול הפנימי כדי לשמור על השקט בבית או כדי לעמוד בציפיות. זהו אבל שקט על הילדה הפנימית שהושארה מאחור, והיום, יותר מתמיד, היא מבקשת מקום. היא עולה מתוך הזיכרונות, מתוך תחושות בטן, דורשת שמישהו סוף סוף יראה אותה, יחבק את הפחדים שלה ויכיר בוויתורים שעשתה.

האבל הזה מורכב משכבות רבות. יש בו צער עמוק על גדילת הילדים והפרידה מהתפקיד האימהי הטוטאלי, ויש בו כאב על התבגרות ההורים, שמזכירה לנו את זמניות החיים. וזה שיש כאב לא אומר שאת במקום לא טוב.

לא אומר שאין הרבה טוב בחייך. יש!

אבל הוא לא תקלה שצריך לתקן או דיכאון שצריך להעלים. האבל הוא תהליך ביולוגי ונפשי של עיכול. הוא הדרך של המערכת שלנו להיפרד מהישן כדי לפנות מקום לחדש. כפי שהעץ משיל את עליו בסתיו, הוא לא עושה זאת מתוך חולשה, אלא מתוך חוכמה הישרדותית עמוקה. הוא יודע שאי אפשר להצמיח עלים חדשים על ענפים שתפוסים בעלים יבשים.

עם זאת, להסכים להתאבל זה מפחיד. במערכת העצבית שלנו, פרידה ושחרור יכולים להיתפס כאיום, כפחד. לכן קשה מאוד לעשות את התהליך הזה לבד. אנחנו זקוקות להד, לנוכחות בטוחה של מישהי שתוכל להחזיק איתנו את המרחב כשהדמעות עולות. אנחנו זקוקות לתמיכה שתעזור לנו לווסת את הפחד, שתזכיר לנו שההתפרקות הזו היא למעשה התארגנות מחדש. דרך ההסכמה לשהות בתוך הצער, מבלי לברוח, אנחנו לומדות להקשיב לגוף שלנו מחדש – לא ככלי שנועד לשרת אחרים, אלא כבית שבו אנחנו סוף סוף יכולות לנוח. רק כשאנחנו מסכימות לשחרר את מה שהיה, אנחנו מאפשרות לעצמנו באמת להמשיך הלאה, לפרוח מתוך דיוק פנימי חדש ולגלות את האישה שהמתנו להיות כל השנים האלו.